על ויג'ננה יוגה

מהי ויג'ננה יוגה? – יונתן גרוסמן

כשלראשונה חוויתי אימון יוגה לא העליתי על דעתי שעברתי שיעור יוגה בשיטה מסוימת, אלא פשוט שיעור יוגה. מבחינתי אז, יוגה הייתה פשוט יוגה בלבד ללא גוונים. בתחושה הראשונית שלי אז יש גם היום הרבה אמת – בסופו של דבר, כל השיטות השונות צועדות על אותו מסלול עתיק ומובילות לאותן יעדים, ובכל זאת,

ככל שחוויתי וטעמתי יותר שמתי לב להבדלי גישה מהותיים בין השיטות השונות. דגשים שונים, מקצבי תנועה שונים, מכלול תנוחות שונה, סדר אימון אחר- כל אלה מוליכים לאיכויות שונות. את התחושה המדויקת ביותר לגבי מצאתי בשיטת ויג'ננה יוגה.

מורתי ומובילת השיטה היא אורית סן גופטה. דרך האימון שלה התגבשה השיטה לאחר שנים של חיפוש והתנסות. ניתן לייחס את שורשי השיטה לדרכי האימון הפיזי של קרישנהמצ'ריה[1] ו-ב.ק.ס איינגר[2] ולדרכו הרוחנית פילוסופית של סרי אורובינדו[3]. באותה נשימה אפשר לומר שלא ניתן לשייך את האימון בלעדית לאחד מאותם מורים, אלא לאופי, דרך ודגשים ייחודים שצמחו עם השנים.

עד לפני שנים אחדות לא היה לשיטה שם סמלי שייחד אותה. בדרכה הצנועה לא ראתה אורית צורך לאפיין בצורה ספציפית את דרך האימון אלא לעסוק ביוגה.הצורך עלה כאשר יותר ויותר תלמידים/מורים בקשו לבטא את הייחוד של האימון שלהם בשם אשר יכוון אל דרך אימון מסוימת להבדיל מדרכי אימון אחרות. השם שנבחר הוא ויג'ננה.

מהי ויג'ננה (Vijñāna)?

פעולה של מיון או הבחנה, הבנה, זיהוי, חוכמה, ידיעה, מיומנות, אומנות, מדע.

(מתוך מילון סנסקריט-אנגלית, Monier-Williams, עמ' 961)

השם ויג'ננה מכוון אותנו אל חווית האימון שהיא מעבר לטכניקה,חוויה מחפשת היוצרת הבנה מעמיקה ופנימית, דיוק שהוא תחושה, עשייה שהיא לא רק שכלית.

כשנאמר ויג'ננה יוגה נכוון לכמה דגשי אימון מסוימים:

הראשון שבהם הוא סדר האימון. אימון ויג'ננה יוגה יחל בישיבה [מדיטציה], ימשיך לתרגילי פראנהיאמה [נשימה], אל אימון האסאנות [תנוחות] ויסתיים בשוואסאנה [הרפיה]. כשהזמן מאפשר זאת יכלול האימון גם לימוד טקסטואלי שיעניק ביסוס תאורטי מילולי לחוויות האימון.

לכאורה, סדר אימון זה נוגד את סדר הופעת אברי היוגה ביוגה סוטרה של פטנג'לי[4], שם מוליך אימון התנוחות אל אימון הנשימה ואימון הישיבה. לדעתי הטעם שבשינוי סדר זה היא ההבנה שבאימון סביר של אדם מערבי יושם הדגש על החלק הפיזי. לגבי מרבית האנשים, שער הכניסה אל עולם היוגה היה הצורך באימון גוף מסויים ורק לאחר מכן הגיעה החשיפה לתכנים נוספים. כמו כן, לרובנו המכשול הראשוני והעיקרי בצעדי היוגה יהיה קודם כל הכשרת הכלי – הגוף לאחרx שנים של הזנחה, התנוונות, כאבים, חוסר גמישות וכו'. כשרוב האימון מוקדש לאימון האסאנות, קיים הצורך ליצוק לתוכו איכות תודעתית, נפשית ונשימתית, כך שלא נשאר עם אימון פיזי רדוד בלבד. באמצעות פתיחת האימון בישיבה [גם אם היא סמלית בהתחלה] ובתרגילי נשימה, אנו מכוונים מראש למקום אחר. אנו יוצרים איזושהי הפרדה תודעתית בין רעשי היומיום לבין הזמן שלנו על המזרון. אנו מעודדים איזושהי איכות נקייה וממוקדת יותר שתהפוך את אימון הגוף לחוויה רוחנית.

מהי ישיבה?

לא זכורים לי אירועים רבים אשר בהם זכיתי לשמוע את אורית מפרטת הרבה על הישיבה. ההוראה הייתה אחידה ומונוטונית:"בואו נשב"…רק לעיתים רחוקות היא חשה צורך לפרט וגם אז ההנחיות היו לא ברורות"התבוננות…מקום מאפשר…תודעה שקטה…" לקח לי זמן להבין [אף כי לא ממש ניתן להבין דברים מסוג זה ואולי לחוות היא מילה יותר מתאימה] שההוראה הראשונית הייתה גם המדויקת ביותר, רק לשבת. זוהי הפעולה היחידה שאנו מבצעים, והיכולת לוותר על כל שאר הפעילויות, הפיזיות והתודעתיות,תאפשר לנו רק לשבת.

באופן גס, ניתן לחלק את דרכי המדיטציה לשתיים: המדיטציה המונחית,הטכנית, לעומת המדיטציה חסרת הטכניקה. בסוג הראשון קיימת הנחיה כלשהי לביצוע [מנטרה מסוימת, תהליך דימיון מודרך מסוים, ריכוז ממוקד באזור בגוף או נשימה וכו']. המדיטציה שאותה אנו מנסים לחוות היא מהסוג השני – חסרת הנחיה, ללא טכניקה מסוימת.

בעקבות התסכול שאני חוויתי והתסכול שאני רואה לעיתים בעיני תלמידיי, אני כן מרגיש צורך להנחות מעט בידיעה שמילותיי כנראה לעולם לא יהיו מדויקות כמו הדרך שבה השקט מתאר מדיטציה. הניסיון שלנו הוא ליצור תודעה ניטרלית משקפת. תודעה שחשה ושומעת אך אינה מגיבה אינה מפתחת. התודעה שלנו נמצאת לרוב בחיפוש מתמיד להאחז במשהו – תחושה פיזית, רגש, רעיון, רעש, זיכרון,ומרגע שהיא נאחזת היא מנסה לפתח. הניסיון שלנו הוא לעקר את מנגנון ההיאחזות הזה. כשאנו יושבים, "העבודה" שלנו היא פשוט לשים לב מתי אני כבר לא נוכח כאן ברגע אלא הלכתי בעקבות מה שהתודעה שלי בחרה להיאחז בו. ההנחיה היא לעשות זאת ללא כעס וללא שיפוטיות. אין כאן הישג נדרש. ניתן לשבת בכל מצב – כשאני כועס או שמח, עייף או רענן, כי ההנחיה היא להתבונן.לא חייבים לחוש אושר, לא חייבים אפילו לחוש שקט, לעיתים אנו סוערים. לעיתים נשב ורק נחוש עד כמה אנו לא יציבים או רגועים כרגע,אך עצם החיפוש הזה של ניטרליות ושל שיקוף,יביא איתו גם איכות אחרת, מאפשרת, שקטה יותר. ללא שום קשר לחוויה הספציפית שחווינו בישיבה תימצא אולי יכולת של התבוננות. יכולת שהיא בעיני תמצית היוגה.

אימון הפראנהיאמה: לאחר הישיבה יגיע אימון הנשימות. ביצוע של מספר טכניקות נשימה שונות בכוונתן ובאיכותן. לא כאן המקום לפירוט הטכניקות אך אמנה את העיקריות שבהן: קפלבהטי, אוג'אי, נאדי שודנה ואימון הואיוז.

אימון הנשימות עובד על כמה רבדים. הרובד הראשון והברור הוא מערכת הנשימה עצמה. טכניקות הנשימה יוצרות מספר אפקטים על מערכת הנשימה: אפקט ניקיוני אוורור מערכת הנשימה חיזוק ואימון מערכת הנשימה – לאורך זמן, תרגול הטכניקות הללו יוצר אימון משמעותי המגביר את יכולת ונפח הנשימה.

במישור הפיזי, תיווצר תחושת חיות המילה פראנה [פראנהיאמה] משמעותה אויר, אנרגיית חיים, חיות .כשאנו מפסיקים להתייחס לנשימה כמובן מאליו והופכים אותה למלאה, מדויקת, אינטנסיבית ושקטה יותר, ההשפעה האנרגטית הנצברת היא משמעותית. בנוסף, כשאנו משכללים את יכולת הנשימה שלנו, המודעות הפיזית לחללי הנשימה בגוף מתגברת. היכולת להרחיב, להאריך, להרפות ולמלא חללי גוף רק בעזרת נשימה מדויקת, תורמת תרומה משמעותית לדרך שבה נמצב את גופנו בתנוחה וננוע בחיבור של גוף ונשימה.

לבסוף, המישור התודעתי. אימון הנשימות יתרום ליצירת איכות תודעה שקטה. הקומבקה [החזקת הנשימה] עם האיכות הדוממת שהיא יוצרת, חוסר תנועה, ההחזקה הקבועה של זרם ומקצב נשימה אחידים,המיקוד הממושך בפעולת הנשימה המעודנת – כל אלה מעודדים יציבות ובהירות. היכולת לעדן את פעולת הנשימה, המעודנת גם כך, רק בעזרת עוצמת המיקוד של התודעה תאפשר לנו לאחר מכן לנסות לעדן ולדייק את פעולות הגוף הגסות יותר-התנועה,ההפעלה הפיזית.

yonatanFeet

הקדמה זו לאימון האסאנות יוצרת איזשהו מטען דומיננטי של איכות תודעתית שתאפשר לנו ליצור אימון פיזי בעל משמעות. אימון האסאנות מתבסס על 7 עקרונות:

1. הרפיית הגוף – על בסיס הנאמר ביוגה סוטרה של פטנג'לי: "התנוחה בהרפיית המאמץ ובהתלכדות עם האינסוף". היכולת ליצור תנועה, ליצור תנוחה,הדורשת מאמץ פיזי מסוים וממוקד, אך באותו זמן מאפשרת הרפיה של כל פעולת גוף אחרת אשר אינה תורמת ואולי אף מפריעה למאמץ העיקרי. בזמן מאמץ אנו נוטים להגיב במתח לא רצוני באזורים מסוימים בגוף, למשל כתפיים, פנים וכו'. במקום להתרכז בקושי של פעולת התנוחה אנו מוסיפים קשיים נוספים בצורת מתח. הרפיית הגוף היא הניסיון לסנן החוצה את כל הפעילות המיותרת.
2. השקטת התודעה – האקט הסמלי של פריסת מזרון היוגה מסמן את ההיפרדות שלנו ממשאו של היום. אין לנו עוד צורך להגיב אל העולם אלא רק להביט פנימה. על מנת ליצור אימון מדויק, רפוי, אנו קודם כל נדרשים לאפשר מרחב תודעתי שקט, נקי ככל האפשר מרעשי הרקע שהבאנו איתנו אל המזרון. תודעה שתאפשר התבוננות ומחקר של הפעולה ולא תעסוק בטרדות שלה עצמה.
3. ריכוז, התכוונות – כשהתודעה שקטה נוכל גם לבטא את עוצמתה ע"י מיקוד וריכוז. כל פעולה פיזית, תנועתית ונשימתית שנבצע על המזרון מלווה בתודעה. התודעה יוצרת את הפעולה הפיזית כביטוי ליכולתה להתמקד ואז מלווה את הפעולה בניסיון לזהות אי דיוק, פיזור, מתח, קושי וכו'. כאשר הפעולה שאנו מבצעים אינה מלווה בתודעה, האימון הוא שטחי ורדוד, חסר תוכן משמעותי. אימון פיזי בלבד.
4. השתרשות – היכולת להניח את משקל הגוף במקום בו הגוף נוגע במזרון ולהדגיש אותו ע"י פעולת השתרשות – דחיפה מעודנת ומתמשכת לתוך המזרון, וכך לא לגרור את העומס של משקל הגוף פנימה אל הגוף. המגע עם המזרון הוא תמיד מודע ופעיל. היכולת ליצור תנועה, יציבות ואורך המתבססים על המגע של המזרון וכך להשאיר את הגוף פנוי לנשימה.
5. התארכות והתרחבות – הכיוון הנגדי לפעולת ההשתרשות. כשאנו משתרשים לכיוון אחד בצורה מדויקת, אנו מתארכים בכוון השני [ליצירת אורך נדרשים שני כיוונים- כיוון ההשתרשות וכיוון התנועה הנגדית]. למשל, כשנעמוד ונשתרש כלפי מטה הראש שלנו יתארך אל השמיים. האורך כאן הוא לאו דווקא האורך הגס יותר של מתיחה אלא האורך המרווח. הגוף המתרוקן מתוך פעולת ההשתרשות ימצא מרחב נינוח וארוך, יופעל מאקטיביות ההשתרשות, לא תתאפשר לו קריסה ורפיסות. בטווח שבין ההשתרשות להתארכות אנו מנסים לשמור על מלאות הגוף. לא להתכווץ אלא להתרחב ולנשום.
6. חיבור – בין כיוון ההשתרשות לכיוון ההתארכות עלינו לשמור על חיבור. תחושה מובהקת שמקצה לקצה הגוף שלנו הוא אחד, יחידה אחת. אי דיוקים בכיווני הגוף, נטייה להתרוקנות [למשל בגב התחתון], נעילות מפרקים [למשל בברכיים], יצירה של מתח [למשל בשכמות ובכתפיים], כל אלה ינתקו את החיבור האנרגטי בין הקצה המשתרש לקצה המתארך. הניתוק הזה לא יאפשר זרימה אנרגטית חלקה ובאותם אזורי נתק יווצר עומס שהגוף לא יוכל לעמוד בו לאורך זמן. התנוחה הופכת לקשה ומעיקה, לא מתאפשרת השהייה הנינוחה.
7. נשימה – כשהגוף רפוי, ארוך, רחב ומחובר,יכולת הנשימה מגיעה למיצוי. לשהות בתנוחה ולנשום. הנשימה כסימן מובהק לאיכות הגוף: כשקשה לי לנשום הגוף שלי כנראה שרוי במתח. כשאני נושם בצורה מודעת ומלאה, אני יכול לזהות מוקדים של קושי ושל חוסר נגישות אנרגטי. היכולת להיות מודע לנשימה בתוך הקושי הפיזי שאולי אני חווה.

מכלול הדגשים המסוים הזה יוצר חווית אימון מובהקת. ההכוונה היא "להתאמן מבפנים". לעסוק באיכות התחושה, התודעה, הנשימה ולא ביצירה של קו פיזי מוחצן. לא "להסתכל על הגוף מבחוץ" וכך לנסות לדייק. לא למיקום ולא לרמת "הביצוע" של התנוחה יש חשיבות מכרעת אלא לאיכות התודעה, הנשימה והגוף במקום בו הגוף שלי מאפשר לי לשהות בתנוחה.

אין באימון זה הגדרה של מקצב ואינטנסיביות ספציפיים. ניתן לעבוד על סמך עקרונות אלו בצורה איטית ושוהה או דינמית ואינטנסיבית. אני מוצא שהמרחב הזה של קצב, עומק, עוצמה וכו' הוא מה שמאפשר לכל אחד, בהתאם לצרכיו הפיזיים והנטייה הטבעית שלו לרמת דינמיות כזאת או אחרת, לחוות ויג'ננה יוגה. כך במקום הזה חוזרת ויג'ננה יוגה להיות פשוט יוגה. מספיק מדויקת בשביל להכיל את המגוון.

1. קרישנה מצ'ריה -"המורה של המורים". גורו יוגה מדרום הודו אשר תחת הדרכתו ובאמצעות תלמידיו צמחו שלושת מסורות היוגה הנפוצות ביותר במערב:בנו דסיקצ'אר ושיטת הויני יוגה, פטהבי ג'ויס ושיטת האשטנגה, ב.ק.ס איינגר ושיטת איינגר יוגה.
2. ב.ק.ס איינגר – ממרכזו אשר בפונה הודו הפיץ את השיטה ששמה במרכז ניסיון לדיוק אבסולוטי בתנוחה ושימוש נרחב באביזרים על מנת לאפשר שהייה ארוכה ואינטנסיבית יותר בתנוחה.
3. סרי אורובינדו – הוגה דעות ,פילוסוף ויוגי הודי שחי בחצי הראשון של המאה העשרים בפונדיצ'רי שבטאמיל נאדו, דרום הודו.
4. יוגה סוטרה של פטנג'לי – הספר העתיק ביותר הקיים שמפרט בצורה תמציתית את עקרונות היוגה. מתוארך בערך לפני כ-2000 שנה.